החלטה בתיק בש"א 890/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק בל 1102/03 (מותב בראשות כב' השופטת סאמט ונציגי הציבור ה"ה אביב ואלעני). בבקשה נטען כי פסק הדין ניתן ביום 29.5.05. אלא שעיון ברישומי בית הדין קמא, כמו גם בבקשה לביזיון שהוגשה לבית הדין קמא על ידי המשיבה ובתגובתה לבקשה הנוכחית, מעלה כי פסק הדין ניתן רק ביום 17.7.05. עוד עולה מרישומי בית הדין כי פסק הדין הומצא לצדדים, לרבות המבקש, ביום 20.7.05. לפיכך, בשים לב לפגרה ולסוף השבוע, המועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין היה ביום 2.10.05.

2.      לטענת המבקש עם קבלת פסק הדין היה בכוונתו להגיש הודעת ערעור, אלא שבשל טעות משרדית הועבר תיקה של המשיבה לאגף לנפגעי פעולות איבה במקום למחלקה המשפטית לצורך הגשת הערעור. הבקשה נתמכה בתצהירן של הגב' אסנת כהן והגב' רות אליהו. המבקש התוודע לטעות לאחר שהמשיבה פנתה לבית הדין קמא בבקשה לביזיון. לטענת המבקש, מיד עם היוודע הטעות הוא פנה לבית הדין בבקשה להארכת המועד. עוד טוען המבקש כי יש להביא בחשבון פרקי הזמן שנדרשו לאיתור הטעות את החגים שחלו. הבקשה הוגשה ביום 14.11.05.

3.      המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין בטענות המבקש משום טעם מיוחד. כמו כן המשיבה מלינה על הזלזול של המבקש, אשר לא התייחס כלל לפניות ב"כ המשיבה בקשר לאי יישום פסק הדין.

4.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

5.      בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון :

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".

וכן :

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה מחמת טעות שבדין, וכי מקום שעצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת המועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה. .. כל מקרה ונסיבותיו".

6.      במקרה הנוכחי, מתאר המבקש טעות שארעה בקשר לטיפול בתיק. שלא כטענת המשיבה, נוכח התצהירים שלא נסתרו לא ניתן לקבוע כי התנהלות המוסד בזלזול יסודה. נהפוך הוא, הנטען שם לגבי הטעות הוא אפשרי ואין בפני סיבה שלא לקבל את הנטען בתצהירים. טעות שכזו יכולה להוות טעם מיוחד להארכת המועד בודאי כשהיא מצטרפת לנסיבות להלן.

7.      אמנם אל מול הטעות יש לשקול את אינטרס המשיבה לסופיות הדיון. אך כאמור, בבקשות להארכת מועד יש לאזן בין אינטרס זה לבין אינטרסים נוספים. במקרה זה יש להביא בחשבון גם את העובדה כי כספי המוסד הם כספי ציבור, ויש לאזן בין השיקול של מניעת תשלום כספי הציבור למי שאינו זכאי להם, לבין זכותו  של המבוטח הבודד לסופיות ההתדיינות. במקרה זה על פי פסק דינו של בית הדין קמא ידרש המבקש לשלם גמלאות בסך של כ- 765,000 ש"ח.

8.      זאת ועוד, פסק דינו של בית הדין קמא עוסק בסוגיה עקרונית הנוגעת לזכאות של אלמנות נפגעי פעולות איבה בתקופה שלפני הקמת המדינה, אשר נישאו בשנית אך ברבות הימים חזרו להיות אלמנות. כאמור, כבר נפסק כי חשיבות הענין יכולה להוות, לכשעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד.

9.      במקרה הנדון, נראה לי שאיזון האינטרסים בשים לב למהות הטעות, לחשיבות הענין ולאינטרס הציבורי מחייבים הענות להארכת המועד. אשר על כן, המועד להגשת הערעור מוארך כמבוקש. בנסיבות הענין מצאתי לנכון לחייב את המבקש לשלם למשיבה בתשלום הוצאות משפט בגין הליך זה שהיה מתייתר ללא הטעות המבקש. המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ, תוך 30 ימים.  

10.  המזכירות תרשום את הודעת הערעור.

ניתנה היום י"ז בטבת, תשס"ו (17 בינואר 2006), בהעדר הצדדים.

_____________

אילן איטח,  רשם